איריס לביא
בין צבעי הקשת, פאני פלאג
ספרית מעריב
598 עמודים
עד עמוד 80 בערך לא הבנתי מה קורה בספר הזה. פרקים קצרים עד קצרים מאוד כשכמעט בכל פרק מסופר על דמות אחרת ומידי פעם חוזרים לדמות העוגן של הספר. מה שהשאיר אותי עם הספר היה בעיקר ההומור הנהדר. מצאתי את עצמי מצחקקת לעיתים קרובות וזה הספיק עד עמוד 80.
בסביבות עמוד 80 נפל לי האסימון – וטוב שכך. פתאום מצאתי שאני מתחילה להכיר את הדמויות ולהתאהב בהן – הן הראשיות והן המשניות, וממש מחכה לדעת מה קורה איתן.
אז במה עסקינן? מדובר בפרישת יריעה ניכרת של עיירה אמריקאית קטנה, אלמווד ספרינגס (דרום מיזורי), בארצות הברית של שנות החמישים והשישים, דרך נקודת המבט של השכנה דורותי, עקרת בית טובת לב ומזג, שמשדרת תוכנית רדיו יומית מסלון ביתה המשמש גם סטודיו לחלק ממאזיניה המתקבצים שם יום יום כדי לשמוע את תוכניתה. בין לבין אנו פוגשים – ומתאהבים – או לפחות אני, במגוון הדמויות המאכלסות את העיירה: בעלה הרוקח, בתה היפהפייה ובנה הפרחח; בטי ריי, נערה ביישנית וחסרת בטחון שמגיעה להתארח בביתם ואט אט מגיעה לגדולות; נער חווה בשם האם ספארקס שהופך לפוליטיקאי נערץ אך מאבד את דרכו; דודה אלנר שמעריצה חשמל ומוצרי חשמל; טוט ווטן, בעלת מכון היופי המקומי שנשות העיירה יוצאות ממנו עם צורך בהול בביקור במכון יופי אמיתי ועוד ועוד.
הסופרת מגיעה עד שנות ה- 90 של המאה העשרים עם נגיעה בחלק מהשינויים שאירעו, כמו הפמיניזם והאינטרנט, אבל הכול בנגיעות קלות וטבעיות וללא הגזמה. והדבר הטוב ביותר אצלה, מבחינתי, הוא אהבת הדמויות שלה. היא פשוט כל כך אוהבת אותן שלא ניתן למצוא דמות שלילית או שנואה באופן מוחלט. אפילו הדמויות השליליות נצבעות בצבעים ססגוניים ומוענקות להן גם תכונות חיוביות כך שהן הופכות לדמויות עגולות וקלות לעיכול.
