איריס לביא
קול, כריסטינה דאלצ'ר
תרגום: יואב כ"ץ
דני ספרים הוצאה לאור
380 עמודים
דיסאוטופיה מעוררת מחשבה, עוכרת שלווה ורלוונטית מאין כמוה שככל הנראה תזכיר את "סיפורה של שפחה" אבל בדרך שונה לגמרי. ג'ין מקלילן היא אם לארבעה לילדים ונוירולוגית שמתמחה בריפוי אפאזיה, פגיעה נוירולוגית הפוגעת ביכולת לדבר או להבין דיבור, אבל בארצות הברית שלה, הנשיא חלש פוליטית ונזקק לכוחו של הימין הדתי הפנאטי כדי להיבחר. משכך, הופכת ארה"ב למדינה שתומכת בחזרה לשנות ה- 50: מקום הגבר בחוץ, בעבודה ובעמדות הכוח, ומקומה של האשה בבית. כל הנשים מפוטרות ממקומות העבודה שלהן שמאוישים על ידי בוגרי קולג' טריים, נאסר עליהן לקרוא, לקבל דואר ולתקשר זו עם זו בכל דרך שהיא, מצלמות מותקנות בכל מקום, על פרקי ידיהן מורכבים מוני מילים ולכל אחת מכסת מילים יומית של 100 מילים, כולל ילדות. אם יעלו על מכסה זו, ייענשו על כך במכת חשמל שעוצמתה תלך ותגבר עם כל הפרה. הכל נשלט על ידי הגברים, אם הימניים והכוחניים שלא בוחלים בשום אמצעי כוח וגם אלה שלא בהכרח מסכימים עם דעת השלטון אך פוחדים מספיק כדי לא להתנגד שמא הם או ילדיהם ימצאו את עצמם במחנות עבודה למיניהם.
ואז, אחיו האהוב ויועצו של הנשיא עובר תאונה שפוגעת ביכולת הדיבור שלו וג'ין מקבלת ספק בקשה ספק תביעה להצטרף לצוות המחקר שמוקם בניסיון למצוא תרופה שתשיב לו את יכולת הדיבור. תנאי העבודה קשים והיא נמצאת תחת מעקב תמידי אבל היא מקבלת פטור זמני ממונה המילים ובתוך פרק הזמן הקצר שמוקצב לה, עליה להתמודד עם אתגרים רבים – עם בנה בן ה- 17 שמקבל על עצמו ברצון ובהתלהבות את דין הממשל ותנועת 'הטהורים' – כך קורא לעצמו הימין הפנאטי, עם הדאגה כיצד תוכל להציל את בתה בת ה- 5 מגורל זהה לשלה, עם חיי נישואיה הכושלים והמאהב האיטלקי שלה המהווה חלק מצוות המחקר במעבדה, עם הידיעה שייתכן שהיא היחידה שיכולה להציל את המצב הנוראי אליו נקלעה ארה"ב, ואולי הקשה מכל – עם הידיעה שכשהיו הפגנות והייתה אפשרות למחות בקול, היא לא עשתה דבר.
הספר כתוב בגוף ראשון ובזמן הווה, מה שמאפשר הצצה נרחבת למחשבותיה של ג'ין ומעצים את המתח. הוא אכן קולח ומותח ככל שהולכים ונחשפים הטוויסטים והמזימות בעלילה, הרבה מעבר למה שג'ין חשבה בהתחלה, והוא גם רלוונטי מאוד – במיוחד על רק מחאת המכנסיים ואירוע הילדה שהושארה בתחתונים שתפסו כותרות לאחרונה. מבלי להיכנס כאן לטיעונים של כן מכנסיים קצרים או לא, אני חושבת שהספר מראה היטב, בצורה נוקבת וכואבת, לאן דברים עלולים להיגרר ולהידרדר אם מנסים להפלות ולהשתיק אוכלוסיה שלמה. והיי, אם כבר לצאת עם ספר ביכורים – אז כזה!
